תקנות 362 ו-384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד – 1984 (להלן: “התקנה”) מסדירות את התנאים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ על ידי בית המשפט. לפי תקנה 362, על המבקש של כל סעד זמני להציג “ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה”, וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כלומר – הנזק שייגרם לו אם לא יינתן לו הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד.

בנוסף, בהוראה מיוחדת הנוגעת לעיכוב יציאה מן הארץ, המצויה בתקנה 384(א)  נקבע כי “בית המשפט או הרשם רשאי ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין”.

ת”א 7624-04-15 יונטייב נ’ טאבל

לאחרונה הגיעה לפתחו של בית המשפט בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ (ר’ ת.א. 7624-04-15 יונטייב נ’ טאבל), במסגרתה טען המבקש כי הלווה כספים על סך 500,000 ₪ למשיב ולבנו ואף חתם כערב להלוואות שנטלו השניים לצורך השקעה בבית קפה אותו הקימו בשותפות. לטענת המבקש, העסק אינו נוחל הצלחה מיום פתיחתו לפני שמונה חודשים ואף החל לצבור חובות. כן, לאחרונה נודע למבקש כי ברשות המשיב כרטיסי טיסה לקנדה ולאור חשש להמלטות המשיב, עובדה שתותיר אותו ואת בנו בלבד להתמודד עם החובות שצבר העסק, הוגשה הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בעיתוי בו הוגשה, יום לפני צאתו של המשיב את הארץ.

לטענתו של המבקש, המשיב עצמו בחקירתו לא נתן תשובה מספקת כיצד הוא עומד להחזיר חובות אלו וכאשר למשיב אין זיקה כלשהי בארץ שתשכנעו להישאר נוכח החובות – אין לו רכב, אין לו בית, אין לו משפחה וילדים – המדובר בצירוף נסיבות אשר בהשתלב עם יציאתו המתוכננת של המשיב מן הארץ מעוררות חשש ממשי כי המשיב עומד לצאת את הארץ ולא לחזור.

בית המשפט בחן האם ישנן ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת; והאם ישנן ראיות מהימנות לכאורה לכך שאם אכן יצא, יכביד הדבר באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

קביעת בית המשפט:

בית המשפט קבע כי המבקש לא עמד בתנאים הנדרשים בחוק ובפסיקה על מנת להצר את חופש התנועה של המשיב ולעכב את יציאתו מן הארץ. כפי שנמצא על ידי בית המשפט באותו עניין, הנסיעה שאותה תכנן המשיב הייתה בגדר ביקור משפחתי לתקופת החגים והדבר לא היה חריג עבור המשיב. בית המשפט ייחס חשיבות לעובדה שהמשיב רכש מראש כרטיסי טיסה חזרה לישראל. יתרה מכך, נמצא שהמשיב הודיע מראש לתובע שבכוונתו לנסוע לחו”ל, דבר שלא מאפיין אדם המנסה להימלט מחובותיו. גם באשר לתביעה עצמה, נקבע על ידי בית המשפט כי המבקש לא הביא ראיות מספקות בכדי להראות כי קיימת לו עילת תביעה מבוססת לתשלום חוב בהווה להבדיל מחששות לגבי אי תשלום חובות בעתיד.

בנסיבות אלה, הורה בית המשפט על ביטול הצו הזמני לעיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגד המשיב וקבע כי המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪. בשולי הדברים ראוי לציין, כי פסק דין זה מתייחס למתן צו עיכוב יציאה מהארץ כסעד זמני שהתבקש לפני שהוכרעה התביעה העיקרית שאותה הגיש המבקש. התנאים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ על ידי רשויות ההוצאה לפועל, לאחר שכבר ניתן פסק דין שהכריע בתביעה העיקרית שונים מאלה שנדונו בפסק הדין.