ענייני נישואים וגירושים מתנהלים בישראל לפי דתם של בני הזוג, ובהתאם לכך גירושים של יהודים נעשים לפי המשפט העברי, ושל מוסלמים לפי הדין המוסלמי.

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי”ט-1959, קובע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא. כלומר, היקף המזונות הוא נגזרת של השתכרותו של ההורה. אולם חוק זה, מעבר לכך שאינו מגדיר את אופן קביעת סכום המזונות, חל רק על אחוז קטן מאוכלוסיית ישראל הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת שאליה הם שייכים.

על-פי המשפט העברי כפי שהוא מיושם בבתי המשפט בישראל, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו וגם אם הוא חסר כל (מצד הדין האב מחויב במזונות ילדיו עד גיל 6, אלא שתקנות הרבנות הראשית משנת תש”ד הרחיבו את החובה שבדין עד גיל 15 מוטלת חובת המזונות גם על האם וגם על אב מדין צדקה, אולם בפועל בתי המשפט ממשיכים להשית את דיני המזונות על האב בלבד גם כשמדובר בילדים מעל גיל 15, ואף אינם נוהגים להפחית בדמי מזונות אלה, אף שבשלב זה מדובר בדיני מזונות מדין צדקה. קיימת בהלכה שיטה שוויונית יותר (שיטת הר”ן) לגבי חלוקת נטל מזונות ילדים בין הורים, אך היא כמעט ואיננה מוכרת, וממילא איננה מיושמת בבתי הדין ובבתי המשפט.

מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, והרכוש המשותף מתחלק בין ההורים בצורה שווה, אלא אם כן נחתם הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט לענייני משפחה וגם על בתי הדין הרבניים. כדי להישפט על פי כללי ההלכה, השונים מחוק זה, שני בני הזוג צריכים לבקש זאת במפורש. אולם ההטמעה של מדיניות שוויונית לא התרחשה בחוק המזונות, וכך יוצא שבעוד הרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים, נותרו על כנם החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו והפטור המלא של האם מכך.
הדברים נוסחו בתמציתיות בדבריה של השופטת עדנה ארבל: “חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים.” (השופטת עדנה ארבל, בע”מ 2561/08) חיובו הבלעדי של האב בדמי מזונות הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי וברמת מעורבותו ההורית, הביא לכך שאבות רבים לא היו מסוגלים לשלם את הסכומים שהושתו עליהם, פעמים רבות נפלה האחריות למזונות על המוסד לביטוח לאומי, שהעביר לאם סכומים חלקיים, ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות וסכסוכים בין ההורים. 

אחת הפסיקות המכוננות המביעות תמיכה באפליה המגדרית בישראל היא של השופטת יעל וילנר, שפסקה ב-2006 כי במקרים של משמורת משותפת יש להפחית את מזונות הילדים המושתים על האב באופן מינימלי, כך שהנטל הכלכלי הכולל המושת עליו יהיה גבוה יותר. כך כתבה בפסק: “איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר”. פסיקה זו היא אחת הדוגמאות להתמודדות של מערכת המשפט עם האפליה המגדרית במזונות ילדים בדרך של תמיכה בה.

על מנת לתקן את האפליה המגדרית במצב הזה, הוקמה ב-5 ביוני 2005 ועדת שיפמן על ידי חיים רמון בעת שכיהן כשר המשפטים. ועדת שיפמן גיבשה נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים, ובאמצעות כך ביקשה לפשט ולאחד את פסיקת מזונות בישראל, מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית. נכון ל-2017, המלצותיה עדיין לא הבשילו לכדי חקיקה.

 ערך מורחב – ועדת שיפמן

באוגוסט 2013 יצר השופט בבית המשפט לענייני משפחה, יהורם שקד, תקדים משפטי, כאשר פסק בתיק מזונות שבו התקיימה משמורת משותפת והכנסתה של האם הייתה שווה להכנסתו של האב ואף עלתה עליה, אין הצדקה לחיוב האב במזונות.[4] בדצמבר 2013, פסק השופט יעקב כהן פסיקה דומה, לפיה כאשר חולקים שני ההורים באופן מלא במשמורת ומשתכרים באופן דומה, אין סיבה לתשלום מזונות מצד אף אחד מההורים.[5] פסיקות אלו התבססו על מסקנות ועדת שיפמן ועל עקרון השוויון, והן מהוות תקדים.[6] ביולי 2017 פסק בית המשפט העליון שבמשמורת משותפת לילדים בגיל 6–15 חייבים שני ההורים במזונות הילדים באופן שוויוני, לפי יכולתם הכלכלית.[7] לאחר פסיקת העליון ישנה בוקה ומבלוקה בפסיקות הערכאות הנמוכות, כך שגם נכון להיום יש הבדלים ניכרים בפסיקות בתי המשפט בירושלים לעומת בתי המשפט בתל אביב.[8]

אף שהחובה למזונות היא כמעט מוחלטת, ילד עשוי לאבד את זכותו למזונות, או שמזונותיו יצומצמו, אם הוא מוכרז כילד “מורד”, קרי יחסו אל האב מזלזל, מעליב, תוקפני ולחלופין הוא מסרב להתראות עמו. בית המשפט יכריז על ילד כמורד רק אם השתכנע שלא נפל פגם בהתנהגות האב, כגון שהאב לא התנכר לילד תקופה ממושכת בעצמו, או לא נהג בו בכל דרך אחרת שהביאה את הילד להתייחס אליו באופן הזה, וכי האב עשה כל שביכולתו על מנת לפייס את הילד ולחדש את הקשר עמו. הכרזה על ילד כמורד היא נדירה ביותר, ולרוב יעדיף בית המשפט להפנות את הילד לטיפול לשיקום יחסיו עם האב. בית המשפט סירב להפעיל את עקרון הבן הסרבן על ילדה שאימה נתקה אותה לגמרי מאביה, בנימוק שהילדה אינה אשמה בנתק עם האב.