חלוקת רכוש בגירושין הינה אחת מנקודות המחלוקות בין יתר המחלוקות בין בני הזוג. בית המשפט העליון קבעה מספר עקרונות- שכל רכוש מכל מין וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין של בני הזוג, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, ללא חשיבות על שם מי הוא רשום.

נשאלת השאלה האם תמיד יחולק הרכוש שווה בשווה? מתי מותר לסטות מחלוקה שוויונית? ישנן שלוש דרכים עיקריות אשר על פיהן יחולק רכוש בין בני זוג בישראל במועד גירושין. הדרך הראשונה היא הלכת השיתוף או “חזקת השיתוף”, מדובר בהלכה משפטית אשר שלטה במשך עשרות שנים וחלה גם היום על זוגות שנישאו לפני ה- 1.1.1974.

היות והלכת השיתוף הייתה יציר הפסיקה, זוגות רבים מצאו עצמם “מתכתשים” אודותיה בערכאות המשפטיות. אי לכך, בשנת 1974, נכנס לתוקפו חוק יחסי ממון והסדר איזון משאבים, המחוקק, עיגן את האופן שבו יש לחלק רכוש בין בני זוג במועד גירושין. זוהי אפוא הדרך השנייה לחלוקת רכוש.

כיום, מרבית תיקי חלוקת הרכוש אשר נדונים בפני הערכאות המשפטיות בישראל מבוססים על הוראות החוק הנ”ל. הדרך השלישית לחלוקת רכוש בין בני זוג היא במסגרת הסכם ממון (או הסכם גירושין). חוק יחסי ממון קובע את המנגנון לחלוקת הרכוש המשותף, אך מעגן את זכותם של בני הזוג להסכים ביניהם על חלוקה אחרת. יש לזכור כי בעת החלוקה יש נושאים חשובים אשר יש לשים עליהם את הדעת, כגון: חובות, רישום, נכסים שנצברו לפני הנישואין, דירת המגורים, עסק,זכויות פנסיוניות, מניות, אופציות, מוניטין וכיו”ב. ישנן שתי ערכאות משפטיות להן הסמכות לדון בסוגיית הרכוש, האחת בית המשפט לעיניי משפחה והשנייה בית הדין הרבני.

לסיכום, חלוקת רכוש בגירושין יכולה להיות מהלך משפטי מורכב אשר חשוב לתכנן ולפעול בהתאם. על פי רוב וכמו בסוגיות אחרות בדיני המשפחה, ייעוץ משפטי נכון הינו הכרחי לניהול וסיום המחלוקת. שכן, מדובר בסוגיות מורכבות ופרטניות ואין כמעט “שחור ולבן” בנושא זה.