הבדלים בין גישור לבין ניהול התדיינות משפטית

הגישור הינו התשובה הראויה, המעשית והמתבקשת למגבלות המערכת המשפטית, השוני בין מאבק משפטי בערכאות לבין הגישור הוא שוני בולט בזה שהצדדים בסכסוך מחליטים על אופי ההסכם. יתרונות הגישור על פני התדיינות משפטית הינו בדגש על עתיד היחסים והצרכים ופחות בעבר.
א. בעוד שניהול התדיינות משפטית הינו הליך מסורבל, שגוזל זמן ועלותו יקרה (הן לצדדים המשלמים אגרה ושכר טרחת עורכי דין, והן למדינה המחזיקה ומממנת את מערכת בתי המשפט, הכוללת את השופטים, הפרקליטות, ההוצאה לפועל, תחזוקת המבנים ועוד), הגישור פשוט יותר, לא זקוק למערכת מורכבת, מתמצה על פי רוב במספר פגישות בודדות, אינו טעון המתנה ארוכה לתחילת המפגשים וביניהם , ואיננו הליך יקר-שכר המגשר נמוך יחסית, לא משולמת אגרה, לא חייבים ליווי של עורכי דין, ונחסכים כספים המושקעים באיסוף ראיות, בהכנת ההליכים המשפטיים ובשכ”ט עו”ד על ניהול הליך משפטי מלא בערכאות. החשוב ביותר שלא נפגע האוטונומיה של הצדדים להחליט לגבי עתידם ועתיד ילדיהם כהורים.
ב. בעוד שניהול התדיינות משפטית הוא הליך נוקשה ופורמלי, עם פרוצדורה נוקשה, הגישור הוא הליך גמיש, עם פרוצדורה גמישה, ומתנהל באווירה נינוחה תוך מתן דגש לדומיננטיות של הצדדים .
ג. בעוד ששפיטה צד שלישי מכריע במחלוקת העובדתית והמשפטית שבין הצדדים ופוסק את הדין בעניינם, הגישור הוא הליך אנטי סמכותי: למגשר אין סמכות להכריע ולפסוק, וההחלטה כיצד לסיים את המחלוקת ומה יהיה תוכן ההסכם- מסורה לצדדים עצמם. מכאן קיים גם שוני נוסף: בעוד שהמתדיין נאלץ לסמוך על בא כוחו ועל השופט, הצדדים יודעים שההכרעה בידיהם. כל צד נאלץ לסמוך על עצמו, כל צד, עובר תהליך של העצמה עצמית והתחזקות, ויכול ללמוד, לעתיד לבוא, לפתור בעצמו את בעיותיו על ידי ניהול משא ומתן, במקום שאחרים יעשו זאת ויחליטו עבורו.
ד. בעוד שההתדיינות המשפטית מטפלת במחלוקות עובדתיות ומשפטיות, הגישור מטפל ביחסים בין הצדדים, בתחושותיהם, בצרכיהם, באינטרסים שלהם, ומטרותיהם.
בעוד שהכרעה משפטית, בודקת מה הדין החל על העובדות נשוא המקרה, הגישור בודק מה הפתרון המתאים לשני הצדדים, שעשוי לשרת את מטרותיהם. המיקוד הוא בשאלות שונות לחלוטין, וממילא שונה גם מערך ההתגייסות להשיב עליהן, והדבר משליך או עשוי להשליך על התנהלות הצדדים ועל הפתרון לסכסוכם.
ה. בעוד שניהול משפט מתמקד בשכנוע השופט, מי הוכיח מה לגבי מה שאירע בעבר, כל צד עם הצדק שלו, ומה נקבע באיזה דין או פסק דין, בגישור אין צורך לשכנע את המגשר בכל אלה, שהרי ממילא הצדדים קובעים את התוצאה על מנת להכריע בסכסוך, מעבר לכך בגישור שמים דגש יותר על העתיד ופחות על העבר.
ו. בעוד שהפתרון המשפטי בערכאות מוגבל לתרופות הנקובות בחוק, ומתוכן לתרופות שהתובע השכיל לתבוע ובכפוף לכך שיוכיח כדבעי את תביעתו ושלנתבע לא תעמוד הגנתו, הפתרון הגישורי אינו מוגבל: בפוטנציה קיים מגוון אין סופי של פתרונות, כמידת היצירתיות והצרכים של הצדדים, כולל תרופות שלא ניתן להשיגן בערכאות. שוני זה משליך על גיבוש הפתרון לסכסוך, על החשיבה המעורבת בכך, ועל אופי השיח המתנהל, והללו מובילים את הפתרון המשפטי של win-lose לעומת הפתרון הגישורי, שהוא פתרון משלב, הרמוני ויצירתי השואף ל- win-win.
ז. בעוד שמשפט כרוך בעימות, בתחרותיות ובנתק בין הצדדים, הגישור כרוך בקיום קשר של משא ומתן ודיאלוג, ולפיכך באופן פוטנציאלי בתום משפט כל צד פונה לדרכו, ואילו בתום גישור הצדדים יכולים להמשיך להיות בקשר, ואפילו בקשר טוב. המשפט נתפס כמשחק סכום אפס, ובסיומו, עם מתן פסק הדין, הצדדים נפרדים בניכור, כשעל פי רוב צד אחד מתרעם ומתוסכל לאחר שהפסיד בדינו, ואילו בגישור אין או לא אמור להיות “מנצח” ו”מפסיד”, אלא win-win, והתחושה היא שדווקא שיתוף הפעולה הוא שהצמיח את הפתרון. ככל ששיתוף הפעולה הסתבר כאפשרי, טובים הסיכויים שישמש את הצדדים גם בעתיד, ביחסיהם זה עם זה או עם אחרים.